כבר חז"ל הקדושים, גילו לנו את המעלות הגדולות בספור שבחם ונפלאותיהם של צדיקים, (המקורות במסגרת). ומטרות רבות נמנו בהן; האחת; כדי לגדלם ולהללם, כי מצוה היא. והשניה; כדי להתלהב ממעשיהם וללמוד מהם כיצד לעלות במסילה העולה בית ה'. ועוד מטרה עומדת לנגד עינינו, להרבות אמונה בה' ובעבדיו הצדיקים, למען דעת כל עמי הארץ כי יש אלקים שופט בארץ.
זקיני הקדוש ה"דגל מחנה אפרים" זיע"א, מביא פן נוסף של שימוש בספורי מעשיות; "על דרך ששמעתי וראיתי מן אא"ז (הבעש"ט) נ"ע זללה"ה, שהיה מספר מעשיות ודברים חיצונים ובהם היה עובד ה' בחכמתו הזכה והטהורה..." (דמ"א וישב, ד"ה עוי"ל שרימז). וכן ראינו בהרבה מספרי תלמידי הבעש"ט הק', גודל העבודה והמתקת הדינים שבעובדין קדישין.
הספור ככלי חינוכי. בגין כך, תפסו ספור עובדותיהן של צדיקים מקום של כבוד, הן בשולחנותיהם הטהורים של גדולי ישראל ובשיחות קודשם של גדולי בעלי המוסר. והן על מדף הספרים היהודי, שהעשיר מאוד מספורי תולדותיהם של צדיקים והליכותיהם בקודש.
ככלל, שימשו ספורי צדיקים מעין לא אכזב בשדה החינוך. ונודע מה שסיפר כ"ק האדמו"ר ר' איציק'ל מפשעווארסק זצוק"ל; כי פעם שאל הרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז זיע"א מלמד תשב"ר; "האם לומד אתה עם הילדים דברי מוסר ויראת שמים?!" - בהטעימו את דבריו - "כונתי לספורים מהרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא..."
ואכן, בכל הדורות נעשה שימוש נרחב בספורי צדיקים, כחלק בלתי נפרד מתנאי גידולם של צעירי הצאן. כל אם יהודיה, החזיקה באמתחתה מלאי של מדרשי אגדה וספורי צדיקים - שעברו מדור לדור - והיוו ליווי קבוע לארוחותיהם והשכבתם של ילדי ישראל.
כמו כן, היו מעשי צדיקים כלי דחיפה אדיר בידם של מגידים וגדולי החסידות, להעביר מסר ברור לשומעי לקחם באמצעות 'מעשה רב' שמוסר השכל בצדו.
כדוגמא לספורים מעין אלו, מסופר; אל הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זיע"א נכנס חסיד, שהידר יתר על המידה בקללת "בזעת אפך תאכל לחם". סיפר לו הצדיק, על יהודי שהקפיד לא לעסוק במסחר עד שעת חצות היום ועד אז ישב והגה בתורה ולא נתן לאיש לבלבלו ולטרדו ממנהג זה. לימים התגלעו קשיים שונים בפרנסתו, במחסניו נותרה סחורה בשווי עצום ולא נמצאו לה קונים...
יום אחד בלכתו אל בית המדרש, נעצרה לידו כרכרה ובתוכה ישב פריץ נכבד. הוא נפנה אל היהודי ושאלו אם מכיר הוא בעיירה סוחר פלוני? - "אני האיש" - השיב לו הסוחר. "אם כן, חפץ אני לרכוש ממך את הסחורה העומדת במחסנך" - ענה הפריץ. היהודי סרב, בטענה שחוק שם ולא יעבור; לעסוק בתורה עד חצות היום. הפריץ הציע להכפיל את הסכום, אך הסוחר סרב. הגיעו הדברים לידי כך, שהגוי נקב בסכום של פי שניים משווי הסחורה, אולם היהודי עמד בסרובו ולא הסכים לסחור, עד שישלים את חוק לימודו היומי ושם פעמיו אל בית המדרש...
בדברים אלו, סיים הרה"ק מרוז'ין את ספורו. שאל החסיד את רבו; "ומה היה בסופו של דבר?" - השיב לו רבו במבט מוכיח - "את הסוחר לא עניין מה הוא סוף הספור, אותך הוא כן צריך לעניין!?"...
עובדות נאמנותברם, לעיתים נתקלים אנו בספורים שעל אף ש(אולי) ניתן ללמוד מהם על גדלותם של צדיקים, מעוררים הם תמיהות שונות. וכמו שהזהיר בספה"ק "נועם אלימלך" (בא, ד"ה "א"י דברו"): "שיספר תמיד מהצדיקים הגדולים וימנה תמיד את מידתם הישרים... והכתוב מזרז לזה שרוצה לאחוז במידה זו, שלא יגזם במידת הצדיק...".
הפליגו לעשות הרה"ק ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר" זיע"א בספרו "דברי תורה", והגה"ק בעל "דברי יואל" מסאטמאר זצוק"ל; להפריך ספורים כאלה ואחרים, שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה, או ספורים שעלולים לגרום חלילה לרפיון בעבודת ה'.
בחצרות חסידיות רבות, הקפידו - בעיקר ביומי דהילולא - לספר דוקא הנהגות טובות ודרכי עבודת ה' ולא ספורי מופתים. ושמעתי מאחד מצדיקי הדור שליט"א, ששמע מזקני משפיעי חב"ד בדור הקודם, לבאר: "כתיב; 'ונתן אליך אות או מופת' - אם יש צדיק שאפשר ללמוד ממנו אות בתורה, אינו נזקק שיספרו ממנו מופת..."
מגידי אמת. במכתב שכתב הגה"ח ר' יואל אשכנזי זצ"ל - מזקני חסידי סלונים בטבריה - לכ"ק האדמו"ר מתולדות אהרן זצוק"ל בעל "דברי אמונה", מציין הוא: "וכל הספורים, שמעתי מזקנים שעמדו על הר סיני לפני צדיקים יסודי עולם, שהקפידו שלא לקבל ספור או מעשה, רק ממי שהוא נאמן!!..."
אכן, בכל אתר ואתר עמדה ההקפדה, שיהיו המספרים "מגידי אמת", כשעל פי רוב נחשבו העובדות שסופרו בדיוק מירבי, ע"י חסידים תלמידי חכמים - "איש מפי איש". וכמו שהתבטא פעם הרה"ק בעל "יסוד העבודה" מסלאנים, על אחד ה'מספרים' בחצר קדשו; "שאם יתנו לו כל חללי דעלמא, לא ישנה מדבורו!".
אם כל כך גדולה היתה ההקפדה על דיוק בספור מעשיהם של צדיקים, כיצד ארע שבצוק העיתים והזמנים נשתמרו מסורות שונות וגירסאות סותרות לעובדות רבות?! - וכמו שכתב זאת הרה"ק בעל "שומר אמונים" (שו"א דף כ"ח): "כי באמת במשך הימים נתחלפו הרבה ספורי צדיקים ונשתנו מזה לזה, וגם העצם נשתנה לפעמים הרבה מהווייתו..."
אחת מהתשובות שנאמרו בענין זה, היא של הגה"ק מסאטמאר זצוק"ל, שהסביר; כי שלא כדברי תורה הבנויים לתלפיות בתירוץ וקושיא עם מבנה ברור וביאור מובן. הרי שספור, הוא 'מעשה שהיה' - ודרכם של בני אדם להוסיף קורטוב של תחושתם האישית בספור, להמעיט במקום אחד וליתר במקום אחר.
מסורות מקבילות, או משלימות? לאחר כל האמור לעיל, מעניין ומרגש כאחד 'להיתקל' בכל פעם מחדש, במסורות חסידיות ובעובדות המסופרות בחצרות שונות - המשלימות זו את זו. למרות, שחסידות אחת אינה מודעת כלל לחציו השני של הספור, המקובל אצל חברתה.
דוגמא מעניינת לכך ניתן למצוא בעובדה הבאה, המסופרת בקרב חסידי בעלזא:
בנעוריו שאל הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל, את אביו האדמו"ר מהרי"ד זיע"א; בפרשת עקב כאשר חוזר משה רבנו ע"ה ומספר לבני ישראל על עליותיו להר סיני, חוזר בשתי הפעמים על המילים; "ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". ולכאורה הדבר הוא פלא עצום; וכי זו הוא גדולתו של אבי הנביאים? - הלא עצם הדבר שעלה למרום ודיבר עם השי"ת פנים בפנים היא גדלות עצומה ונשגבה, מדוע אם כן מדגיש משרע"ה שלחם לא אכל ומים לא שתה?!
נענה לו אביו הקדוש ואמר; יפה שאלת! - אתרץ לך את שאלתך, במעשה מזקנך הגדול שעל שמו נקראת, הרה"ק ר' אהרן מטשערנאביל זיע"א.
לאחרי נישואי - סיפר כ"ק המהרי"ד - סמוך הייתי על שלחן חותני זקני הרה"ק רבי אהרן מטשערנאביל זצוק"ל, שהיה כנודע בעל מתק לשון ומספר נפלא. יום אחד התיישב חותני זקני אחר התפלה והחל לספר סיפורי צדיקים, וכל הנוכחים ואני בתוכם עמדנו סביבו כחומה, להאזין סוד שיח שרפי קודש.
עברו כמה שעות ורבנו עדיין יושב מעוטר בטליתו - - - ומספר. כבר עבר זמן אכילת פת שחרית וזמן סעודת הצהרים וכל הקהל עומדים על מקומם בלי ניד ונוע - "הס כל בשר.." - ושותים בצמא את דבריו ואיש לא חל ולא זע ומרוב השתוקקות לא הרגיש איש מהם "רעב ללחם או צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'"...
והנה, כאשר החלה החמה לעמוד בשיפולי הרקיע בטרם שקיעה, הרהיב אחד החסידים עוז ושאל; "ילמדנו רבנו, מה היא הרבותא של משה רבנו ע"ה שאמר "לחם לא אכלתי, ומים לא שתיתי"? - הנה הרבי יושב כאן ומספר לנו זה כמה שעות עובדין קדישין וספורים נפלאים ואין אנו מרגישים כלל צורך לאכול או לשתות ולא קמו איש מתחתיו. על אחת כמה וכמה משה רבנו ע"ה שנהנה מזיו השכינה ודיבר עמו ה' פנים בפנים וקיבל תורה מפי הגבורה, כלום צריך היה למאכל או משקה???...
נענה לו הרה"ק מטשערנאביל, גם זאת יתורץ לך ע"י מעשה:
"מחלוקת שבין הצדיקים" כידוע גבה טורא בין המגיד הק' הרבי ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע ובין הרה"ק רבי פינחס מקאריץ זי"ע.
ויהי היום והמגיד הק' מזלאטשוב נפל למשכב. חישב בנו הרה"ק רבי מרדכי מקרעמניץ זי"ע, לחלות פני קדשו של הרה"ק מקאריץ, שיעתיר לה' על אביו הקדוש ושב ורפא לו. אולם ידע הוא, שלא תהא דעתו של אביו נוחה מנסיעה זו, קם ונסע בהחבא, בלי ליטול ברכת הדרך מאביו.
פשוט, שבהגיעו לקאריץ לא סיפר הוא לאיש, מי הוא ובן מי הוא. אולם, מיד בהכנסו אל הקודש פנימה, עוד בטרם הושיט ידו לשלום, פתח הרה"ק רבי פנחס ואמר; "יודע אני מי אתה וכי באת אלי יען כי אביך חולה. אך בעבודתו הקדושה, הזיר אביך את עצמו מאכילת גבינה, אמור נא לו; שיקבל על עצמו לאכול גבינה - ויתרפא. כי הגבינה באה בטרוניא כלפי מעלה, כי מעת שחדל לאכול גבינה, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב להביאה לידי תקונה, ומפני טענה וקטרוג זה, נגזר עליו שיחלה."
בטרם צאתו של רבי מרדכי, הוסיף הרה"ק מקאריץ ואמר; "אמור לאביך! - כי יודע אני שיש בלבו עלי בגין שאינו רואה את תפילותי בשמים. דע! - שלא רק הוא אינו רואה את תפילותי, אלא אפילו מלאכים ושרפים מקבלי תפילות אינם רואים את תפילתי, כי סללתי דרך לתפילותי היישר אל הקב"ה... אך ידעתי שכאשר תאמר לו זאת, לא יקבל את דברי. אזי אמור לו בשמי; 'דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא' וימחול לפתוח את הגמרא בסנהדרין (מ"ד.) שם איתא; 'ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגיפה - ואמר ר' אלעזר; ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל. מלמד שעשה פלילות עם קונו!' - כלומר שתפלותיו של פנחס, נעלמו מעין כל ולא נראו כי אם להקב"ה כי עשה פלילות עם קונו, בלבד!"
כשחזר הרה"ק מקרעמניץ ביתה אביו, ישב המגיד הקדוש על שלחנו לעסוק בתורה כשגמרא מסכת סנהדרין פתוחה לפניו. משהבחין הרה"ק מזלאטשוב בבנו, שאלו; "מרדכי, היית בקאריץ אצל רבי פינחס? - אל תירא כי יודע אני, אך ספר נא לי מה אמר לך?"
נענה לו בנו ואמר; כי סיבת מחלתו היא מפני שאינו אוכל גבינה. ענה לו המגיד הק'; "טוב, מקבל אני על עצמי לאכול גבינה. ומה עוד אמר לך?" - החל הרה"ק רבי מרדכי להשיח לפניו דברים כהווייתן, כי הטעם שאבא מקפיד על הרב מקאריץ הוא, מפני שאינו רואה את תפילותיו. ואילו הוא, חתר לו חתירה עד השי"ת לתפילתו וציוה לבקש בשמו שיעיין אבא בגמרא...
עמד הרה"ק רבי מיכל'י ממקומו ואמר; "הלא עתה עוסק אני בדברים הללו, כאן פתוחה לפני הגמרא סנהדרין בדף מ"ד! - לא ידעתי שכבר הגיע הוא למדרגה נעלה כזו..."
סיים הרה"ק מטשערנאביל את המעשה ואמר; "משה רבנו ע"ה לא התפאר בזה שלא אכל ולא שתה, אדרבה! - צער רב נצטער משה, שבכל אותם הימים ששהה בשמים, לא באו המאכלים והמשקאות שלא אכל ולא שתה על תיקונם, כי לא היה יכול להעלותם לשורשם. וזאת אמר לישראל; ראו חיבתכם לפני המקום, שהמתינו המים והלחם עליכם, פעמיים ארבעים יום וארבעים לילה ולא נתקנו למענכם..."
נאמנים, צדקו יחדיו! מעשה נפלא זה - שבין בתריו ניכר, כי כאשר גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי הצדיקים מדרכינו ומחשבותיהם ממחשבותינו - מוביל אותנו לדבריו הקדושים של הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א בספרו "לקוטי מוהר"ן" ("בחצוצרות", סי' ה' סעי' ד'): "ותאמין, כי כל מצותא ומריבה, שיש בין הצדיקים השלמים, אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אחרנין... כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים תדע, שזה משמיעין אותך תוכחה על שפגמת בטיפי מוחך...ובודאי אם לא היה נפגם מוחך, לא היה נשמע לך מריבות שבין הצדיקים. ואין המריבה אלא בשבילך, כדי שתשוב ממות לחיים...".
תלמידו הגדול, הרה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א מספר לנו על מאמר זה, בספרו "חיי מוהר"ן"; "התורה 'בחצוצרות', אמר בר"ה פה ברסלב שנת תקס"ג... והוא היה ראש השנה הראשון לישיבתו פה ולהתקרבותי אליו..."
על דברים אלו, מוסיפה המסורת המקובלת בפי חסידי ברסלב, כפי שסופרה ע"י המשפיע המפורסם, הגה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל בשם רבו - הרה"צ ר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין זצוק"ל - שנודע כדייקן מופלג בקבלת רבותיו.
נודע כי חמיו של הרה"ק ר' נתן - הגה"ק ר' דוד צבי אויערבאך זי"ע, שנודע בכינויו "הגדול" [=דער גרויסער ר' דוד צבי] - נמנה על המתנגדים לדרך החסידות, למרות היותו גיסו של הרה"ק רבי נחמן מהארדאנקע זיע"א, תלמיד הבעש"ט. דבר זה נבע בין היתר, כתוצאה מהמחלוקת ששררה בין הצדיקים הק' תלמידי הבעש"ט; הרה"ק מוהר"פ מקאריץ זיע"א והמגיד הק' רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זיע"א. בגינה נהג לעיתים הגרד"צ לסנוט בחתנו, על נסיעותיו לצדיקים כהרה"ק בעל "קדושת לוי" זיע"א, הרה"ק ר' ליפא מחמלניק זיע"א והרה"ק ר' שלום מפראבישט זיע"א, באמרו אליו; "אני מאמין לדברי שני הצדיקים, ולכן אינני נוסע אל שניהם..."
משהגיע מוהרנ"ת לראשונה לברסלב, הטרידה אותו קושיא זו, בנידון המחלוקת שבין הצדיקים. או אז, היה מאמר זה עבורו כצרי לנפשו, כי בו תורצה עיקר קושיית חותנו, על כלל הנהגת החסידים שחולקים זה על זה.
עד כאן מסורתם של חסידי ברסלב; כי סעיף ד' במאמר זה, הבהיר לרה"ק רבי נתן זיע"א את ענין המחלוקת שבין הצדיקים. אולם עיון קצר בין בתרי המאמר הנפלא הזה, יגלה לנו עובדה שאינה ידועה בקרב חסידי ברסלב, כי כבר בתחילת המאמר בסעיף א', רמז בעל ה"לקוטי מוהר"ן" באופן פלאי, לעקרי המחלוקת בין הצדיקים מזלאטשוב ומקאריץ זיע"א, כפי המקובל במסורת בעלזא - טשערנאביל.
וכך מתחיל המאמר: "כי צריך כל אדם לומר; כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתקון העולם ולמלאות חסרון העולם". דברים אלו רומזים להפליא, על תלונת הרה"ק ר' פנחס מקאריץ, על שהמגיד הק' מזלאטשוב חדל מלעסוק בתקון העולם ולמלאות חסרונה של הגבינה, להעלותה לשורשה.
בהמשך אותה הפסקה נאמר: "צריך להלביש התפלה, כדי שלא יבינו המלאכים העומדים לשמאל ולא יקטרגו..." - דברים אלו רומזים ללא ספק, לדברי קדשו של הרה"ק מקאריץ בהצטדקו; שחתר לעצמו חתירה ישר אל השי"ת, על מנת שתפילותיו לא תגענה אל המלאכים.
אכן דברי צדיקים אמת, נאמנים צדקו יחדיו! - עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
אגב, יצויין כי בהגהות ושינויי נוסחאות מכתב יד לאותו מאמר, מבואר; שהאופן בו ניתן להסתיר את התפילות מהמקטרגים הוא - - - "להלביש התפילות בספורי מעשיות"...
ישמע חכם ויוסיף לקח, לשאר ספורי הצדיקים תלמידי הבעש"ט לדורותיהם...
quote:
גדולים מעשי צדיקים
"דרש בר קפרא; גדולים מעשה צדיקים, יותר ממעשה שמים וארץ." (כתובות ה'.). ועוד אמרו חז"ל במדרש רבה (במדבר, כ"א ג'): "שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים, לפרסמן בעולם".
וזאת מצאנו במדרש רבנו בחיי (הקדמת פ' וישלח) וז"ל: "שלמה המלך הודיענו (משלי כה, כז); 'אכול דבש הרבות לא טוב, וחקר כבודם כבוד', כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם. והגיד לך כי החקירה הזאת בחקר כבודם, הוא טוב מאכילת דבש, כי אכילת דבש הרבה, לא טוב. והרבות לחקור בכבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה... ועל כן הזהיר שלמה המלך בחכמתו; כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח והזריז בדבר זה, הרי זה משובח! - וכן אמר דוד ע"ה; 'ואת יראי ה' יכבד' - הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה' ולכבד אותם..." (עיי"ש באריכות)
וכעין זה הביא רבנו יונה מגירונדי ב"שערי תשובה" (ג', רכ"ו): "כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות, לספר בשבח החכמים והצדיקים, כמו שנאמר; 'וחקר כבודם כבוד'". וכן כתב החת"ם סופר (שו"ת ח"ו, סי' נ"ט): "לספר בשבח הצדיקים, הוא מצוה גדולה".
הרה"ק בעל "תפארת שלמה" מוסיף על כך: "וידוע גודל מעלת האבות הקדושים וכדו', כי המספר בשבחם - זהו רצונו יתברך שמו והוא כמו דברי תורה כאשר ראינו כל ספר בראשית... וזה פירוש 'הללו עבדי ה' הללו את שם ה''; מה שמהללים עבדי ה' - הם הצדיקים, זה כמו שמהלל את שם ה', כי זהו רצונו יתברך..." (תפא"ש חיי שרה, ד"ה וידוע, עיי"ש באריכות).
ואמר הרה"ק מליז'ענסק ("נועם אלימלך" שמות, ד"ה "ויאמר משה מי אנכי"): "סימן טוב לאדם, כשהוא שומע מספרים ממעלות הצדיקים ועבודתם בקדושה לשמו יתברך באמת, אם באותו הפעם לבו חושק ומתלהב מאד מאד, שיזכה גם הוא לעבוד השי"ת באמת, זה הוא סימן טוב שה' עמו."
עוד רבות מובא בענין זה בספרים הקדושים ואין כאן המקום לפרטם, כי רבים הם.
המאמר פורסם בבטאון "עולם החסידות" סיון תשס"ה
1 תגובות
